רדיפות הנאצים

התאריך האחרון להגשת תביעות כפי שנקבע בחוק הפיצויים הגרמני (BEG) לא איפשר לניצולי שואה יהודיים שהתגוררו מאחורי מסך הברזל לקבל פיצויים. בתגובה לגלי ההגירה של ניצולי שואה יהודים ממרכז ומזרח אירופה וברית המועצות בשנות ה-70, פעלה ועידת התביעות גדי לפתוח מחדש את תקופת ההגשה של התביעות, אולם ללא הועיל. יחד עם זאת, בשנת 1980 הצליחה ועידת התביעות, לאחר מו"מ עם ממשלת גרמניה, להקים את קרן הסיוע. קרן הסיוע נוסדה כדי לאפשר פיצוי של נרדפים יהודים שסבלו נזק בריאותי משמעותי כתוצאה מרדיפות הנאצים, הינם נזקקים, ולא הגישו בקשה לפיצוי בגין סבלם, במסגרת חוק הפיצויים הגרמניה.

הפיצוי הינו תשלום חד פעמי של 5,000 מרקים גרמניים (2556.46 יורו). ממשלת גרמניה מממנת וקובעת את כללי הזכאות של הקרן, אולם הקרן מנוהלת על ידי ועידת התביעות.

התשלומים במסגרת קרן הסיוע מוגבלים לקורבנות רדיפות הנאצים העונים על קריטריוני הזכאות הבאים:

מגיש הבקשה סבל מנזק בריאותי משמעותי שהוא יכול להוכיח על ידי אחד מהדברים הבאים:

1.  חירותו של מגיש הבקשה נשללה ממנו במשך לפחות שנה אחת כאשר שהה באזור שנכבש על ידי הנאצים או במדינות שהיו בנות ברית של הנאצים.

2.  יכולת ההשתכרות של מגיש הבקשה ירדה באופן כללי ב-80% או ב-50% כתוצאה ישירה מהרדיפות, בזמן הגשת הבקשה.

      שימו לב: דרישה זו חלה רק אם גיל המבקש נמוך מ-60 לנשים או 65 לגברים, בעת הגשת הבקשה. נשים שנרדפו והינן בנות 60 או יותר, וגברים

      שבני 65 או יותר, נחשבים כאילו ירדה יכולת ההשתכרות שלהם ב-80% ואינם מחוייבים להוכיח נזק בריאותי.

לצורך זכאות לכספי קרן הסיוע, רדיפה כוללת, בין השאר:

1.  שלילת חירות למשך תקופה של פחות משנה; או

2.  בריחה מהמשטר הנאצי; או

3.  "הגבלת חופש" כפי שהוגדר בחוק הפיצוייים הגרמני.

4.  אנשים שנשארו בלנינגרד בין ספטמבר 1941 עד ינואר 1944, או אם הם ברחו משם בתקופה הזו.